על מחאות, כישלונות ותקווה או למה בחרתי להפנות את המבט פנימה

בעשור הרביעי של חיי מצאתי את עצמי עייפה מהעולם העסקי.

מאסתי במרדף אחרי כסף, יעדים ותוצאות, משהו בי ידע שאני רוצה לחיות אחרת, להשפיע אחרת.

עברתי לעולם החברתי. נכנסתי בלב שלם ובתשוקה עצומה.

ניהלתי עמותות, הייתי מעורבת בעשייה ציבורית, התנסיתי בפוליטיקה וכל הזמן בערה בי תחושת שליחות. רציתי לשנות את המציאות. לא רק בשבילי, גם בשביל הילדים שלי. רציתי עולם אחר עבורם.

אבל האמת? זה לא הלך כמו שציפיתי.

מודה, לא רק שלא הצלחתי לשנות את המציאות, אלא שחטפתי מלא “כפות”. אנשים כעסו עליי. מצאתי את עצמי מודחת, מפוטרת בבושת פנים. חוויתי אכזבות חוזרות, תחושת השפלה, חוסר צדק. כל הזמן שאלתי את עצמי, למה? למה כשאני רוצה רק טוב, התוצאה כל כך כואבת?

השאלה הזו ליוותה אותי שנים.

והתשובה לא הגיעה בבת אחת. היא נרקמה לאט, מתוך חוויות החיים, מתוך השברים, מתוך ההסכמה להישבר.

יום אחד העזתי להודות בפני עצמי, אולי הדרך שלי לשנות את העולם, היא לא דרך מאבקים ציבוריים ולא דרך מערכות גדולות. אולי זה מתחיל אצלי.

זו הייתה בחירה קשה.

כי לוותר על אקטיביזם חיצוני, על קול ברור שצועק ברחובות, על הרצון לשנות את המציאות בחוץ, זה הרגיש כאילו ויתרתי על עצמי.

אבל דווקא ההסכמה הזו, כואבת, קשה, כמעט בלתי אפשרית, להפנות את המבט פנימה, לשנות אותי, פתחה לי עולם חדש.

במקום לצעוק ברחובות, למדתי להקשיב לשקט. במקום להיאבק במבנים חברתיים, התחלתי לפגוש את המבנים הפנימיים שלי. את הפצעים. את הדפוסים. את המקומות שבהם אני עדיין לא חופשייה.

זהו מסע מתמשך, עדין וכואב, שבו אני מגלה מחדש את המשמעות של “פעולה”.

הפעולה שלי היא בנכונות להשתנות.

הפעולה שלי היא בנכונות להתרכך.

הפעולה שלי היא באמון שכשאני משתנה, משהו במציאות כולה יכול להשתנות.

אני לא יודעת אם זו הדרך הנכונה לכולם.

אבל זו הדרך שאני בחרתי.

והיום, כשאני מביטה במה שקורה כאן, במחאה, בכאב הבלתי נתפס של החטופים ומשפחותיהם, של המשפחות השכולות, של המפונים שעוד לא שבו לביתם, בתחושת חוסר האונים מול הביריונים שמחזיקים את המושכות, אני מרגישה לעומק את השבר הזה. את חוסר היכולת שלנו לשנות את המציאות בכוח, בצעקה, במאבק. אני לא אומרת שאין חשיבות למחאה, להפך, הקול הציבורי חשוב, הנראות חשובה, הלחץ על מקבלי ההחלטות הכרחי.

אבל לצד כל זה – אני שואלת את עצמי: מה קורה כשכל זה לא מספיק?

מה קורה כשאנחנו שוב ושוב נתקלים בקיר אטום?

מתוך הניסיון שלי, אני מבינה היום משהו מהותי:

כדי שמציאות תשתנה, לא מספיק להיאבק בה בחוץ. צריך שתתרחש גם תנועה פנימית, בתוכנו. כי הביריונים של המציאות החיצונית ניזונים גם מהפחדים, מהכעסים ומהיאוש שבתוכנו.

וכשאנחנו מצליחים, אילו אם זה לאט לאט, לשנות את התודעה שלנו, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, את המקום שממנו אנחנו פועלים, אז מתאפשרת גם תנועה אחרת בחוץ.

אני לא יודעת מה יביא את השינוי הגדול שאנחנו כל כך זקוקים לו.

אבל אני יודעת, מניסיון חיים כואב ומרפא כאחד, שהבחירה להשתנות בעצמי, היא הבחירה היחידה שנשארה ובתוכה יש פתח קטן של תקווה.

אולי השינוי האמיתי שאנחנו מחפשים בחוץ, נולד קודם בתוכנו.

אולי דווקא ההסכמה לפגוש את עצמנו באמת, בכאב, בפחדים וגם באהבה, היא הדרך לפרוץ את הקיר האטום.

ואני תוהה, מהי הבחירה שלכם?

כשאתם פוגשים את חוסר האונים מול המציאות, האם אתם ממשיכים להיאבק בה בחוץ, או מצליחים, אפילו לרגע, להפנות את המבט פנימה ולשאול איך אתם יכולים להשתנות?