כל כאב הוא הזדמנות

הניתוח

דייב ועמית שחיכו לי מחוץ לחדר ניתוח, לא קיבלו התראה מראש שהניתוח הולך להיות ארוך וקשה. בראש שלהם הכניסו אותי לפרוצדורה קצרה להכנסת נקזים לניקוז הנוזלים. המציאות הייתה שונה. הריאה השמאלית שלי הפסיקה לתפקד, הנוזלים הפכו צמיגיים ובדופן הריאה התפתח נמק. הרופא נאלץ לפתוח לי את הגב, לפשק את הצלעות ולנקות בצורה יסודית את כל המורסה שהצטברה, אחרי הניקוי היסודי היה צורך לחבר את החלקים עם ה"שדכן" ולהשאיר שני נקזים לסיים את העבודה. כל הפרוצדורה הזאת לקחה כחמש שעות. כשהמנתח יצא אליהם הוא שיתף שהמחלה הייתה קשה והניתוח היה קשה מאוד, אבל הבשורות הטובות הן שהריאה חזרה לעבוד.

מזל שיש בבית החולים "חומרים טובים" כי אפילו עם ההרדמה האפידורלית של בית החזה, אחרי ההתעוררות מהניתוח התחילו כאבים מטורפים. לא נראה לי שהבנתי מה עברתי, הגב כולו היה חבוש ומתוכו יצאו שתי צינורות ארוכים מחוברים למשאבה, שקיבלה את הכינוי המפואר: הג'קוזי (כי זה מה שהרעש האינסופי שלה הזכיר לי). במצב שהייתי שום דבר לא היה נח. נעזרתי בהרבה סמים טובים של בית החולים שאכן מרגיעים את הכאב ואפילו עושים קצת התרוממות רוח, זו הייתה אופציה בהחלט טובה במצבי ואולי גם היחידה.

מהרגע שהתעוררתי מהניתוח הייתי בהודיה עצומה שחזרתי, הלב שלי התמלא אהבה למשפחה ולחברים שסובבים אותי, הבנתי שאני עוברת שיעור משמעותי וחשוב וה"אסימונים" התחילו לרדת.

בית חולים

אני לא אוהבת בתי חולים אבל בבית חולים מאיר הצילו את חיי.

אני לא אוהבת בתי חולים אבל אוהבת את האנשים שעובדים שם, הכרתי וזכרתי כל אחד בשמו והודיתי לכל אחד ואחד על הטיפול המסור בתנאים מאוד מורכבים.

בתי החולים הם "מפלצות" שאנחנו כתודעה אנושית הקמנו להשקיט את הפחד מוות שלנו (בלי הצלחה, כי הפחד מוות ממשיך לנהל אותנו).

בית החולים הצילו את חיי, אבל את הריפוי השאירו לי. אחרי הניתוח לא קיבלתי עזרה, הסבר, או תכנית ריפוי. פעם ביום בא רופא לשאול לשלומי, פעם אחת בא פיזיותרפיסט לתת לי משחק כדורים לנשימה, המנתח עבר אצלי מידי יום הציץ והלך, אחרי כמה ימים שלף לי את הצינורות של ג'קוזי ותפר כמה תפרים, האחים והאחיות המדהימים באו כל 4 שעות לתת לי אנטיביוטיקה לווריד ותרופות לפי בקשתי, כח העזר באו להגיד שלום והפסיקו להציע לי את האוכל של בית החולים, כי הבינו שיש לי אלטרנטיבה טובה יותר. אחרי 7 ימים קיבלתי מכתב שחרור, אמרו לי שלום ואת משוחררת וכל הכבוד ותבואי לבקר.

כאבים ותרופות

בבית החולים הפציצו אותי בתרופות, כמובן שנתנו לי אנטיביוטיקה 6 פעמים ביום בהתחלה ישירות לווריד ואח"כ בכדורים – חודש שלם. אז כן זה מציל וכן זה פוגע בתפקוד של הגוף ומאוד קשוח. עם זה לא התווכחתי לקחתי הכל.

כדורים ותרופות נגד כאבים, טוב שיש כאלו, עברתי איתם מסעות משמעותיים בבית החולים, בעיקר בלילות הייתי קוראת לאח/ות התורנים שיביאו לי משהו טוב... אבל כשהגעתי הביתה הייתי בהלם מכמות התרופות נגד כאבים שציידו אותי. התקשרתי לאוגי, מומחה לכאב וחבר של דייב ובהתייעצות אתו - זרקתי את כולם לפח. התרופות אכן משככות את הכאב, יחד עם זה מאיטות את הפעילות הטבעית של הגוף ואת כח הריפוי וגם ממכרות. אני בחרתי להעלות את הפעילות הגופנית, על ידי חיזוק הגוף באוכל בריא ותוספים חשובים והתחלתי טיפול באוזון אצל דר' אלי עטיעס. ריפוי

אני לא יודעת אם מה שבחרתי עזר, אבל משוכנעת שהיתרון הגדול הוא בכך שהעברתי את האחריות לריפוי אלי. זה היה מסע כואב ולא פשוט, אבל התמסרתי אליו.

שכבתי כמעט חודשיים בבית, לזוז היה כמעט בלתי אפשרי. הייתי יוצאת פעם או פעמים ביום לחבק את העץ מול הבית. אבל בד"כ פשוט שכבתי על הספה וכאבתי והלילות היו סיוט מוחלט. כשבועיים לקחתי כדורי שינה (לראשונה בחיי) ואח"כ הורדתי גם אותם.

אני לא יודעת אם מה שעשיתי ואם הטיפול באוזון עזר, אבל יודעת שהרגשתי אחריות על הריפוי שלי וצעדתי בדרך. דר' איל עטיעס מאוד עזר לי בתמיכה בדרך שבחרתי. אחרי 10 טיפולים הוא אמר לי שעכשיו הדרך הטובה ביותר להירפא זה לחזור לפעילות, לשחות, לחתור בקיאק או כל פעילות אחרת, הסתכלתי עליו בעיניים מזוגגות ובכעס, איך הוא אומר לי את זה, הרי אני בקושי הולכת עד קצה הרחוב והכל כואב לי, רציתי שיציל אותי. הוא אכן הציל אותי. לקחתי עוד אחריות על הריפוי שלי והתחלתי לנוע יותר. הייתי קשובה לגוף ולכאב ונעתי לאט בגבול היכולת שלי. אם פעם הייתי נלחמת במצב ועושה מאמץ גדול להירפא, עכשיו הייתי קשובה לגוף ולכאב וזרמתי בתוך היכולת והקול הפנימי. התחלתי טיפול במים אצל דלילה דוידסון המהמת וטיפול בגוף אצל ירון פינק, לאט לאט חזרתי לתנועה להליכות לנשימות, לצ'י קונג. ראיתי שכשאני לא נלחמת אלה זורמת קורה משהו טוב לגוף, הוא איתי ועבורי, הוא נרפא ומתאזן למקום החדש שלו. כשחזרתי ליוגה אצל נעמי פונדק המהממת אחרי כ 4 חודשים , הייתי בהלם מהיכולת של הגוף לנוע. מרגישה ויודעת שהגוף שלי לא היה במלחמה, הוא סמך עלי שאדאג לו ובטח בי, כך הוא פשוט נע בחופשיות. כל החיים רציתי לעשות שלום (ועדיין רוצה), עכשיו שלום קרה בי, למדתי משהו פנימי ועמוק על שלום.

ההזדמנות למדתי לבקש עזרה, זה ריגש אותי לבקש ועוד יותר ריגש אותי לקבל. זוכרת בוקר אחד שביקשתי מאחי לבוא לבשל לי, בכיתי מרב התרגשות, כי תמיד ידעתי ואהבתי לעזור ועכשיו אני לומדת לבקש ולקבל עזרה. מודה על מעגלי התמיכה המדהימים שיש לי הם חלק מהריפוי שעברתי.

הבנתי שאני לא לבד ולהיות ביחד בחיבור עמוק זה חלק מהריפוי.

בהודיה על הבן זוג שלי ב 35 שנים האחרונות, על האהבה ביננו, על החיבוק הענק שלו, על הדרך המשותפת, על ההזדמנות להישען ולקבל תמיכה.

ראיתי שאין מלחמה ואין מה להתנגד, שהודיה, כניעה והכלה של המצב מביאות את הריפוי והאיזון החדש.

ריפוי אפשרי והוא בידיים שלנו!

היה לי שיעור מטורף כי הייתי אנטי רופאים, תרופות ובתי חולים והגעתי למצב שהייתי חייבת אותם להציל את חיי! ראיתי שאנטי זה לא ממש רצוי, תמיד יש לחפש את הבעד ולא הנגד, בעד שילוב ואינטגרציה.

יש לי עוד דרך ללמוד על ריפוי עצמי, תמיד תהיה לי, יודעת שיכולה לרפא את עצמי ויודעת שכל אחד יכול, אבל עד שאדע ונדע איך, כדאי וחובה להיעזר בידע המבורך של הרפואה. לשלב את האמת שלנו עם הידע הזה בצניעות ובענווה.

קיבלתי הזדמנות ללמוד על עצמי, הזדמנות כואבת אבל שווה.

קיבלתי ידע נוסף על איך ללוות אנשים חולים לריפוי שלהם.

עכשיו ממשיכה ללמוד וללמד איך לרפא את עצמנו.