שינוי ומעבר

הבוקר, אחרי האימון, ישבנו על קפה באמירה בשכונה. שיחה של נשים. דיברנו על עזה, על ההרס שעשינו שם, על מיליוני אנשים עקורים, על התמונות הקשות ששוטפות את הרשתות ופחות נוכחות בתקשורת שלנו. על דעת הקהל העולמית שמסתובבת נגדנו. דיברנו על הפחד ממה שיבוא בהמשך, הבלבול, הכאב, חוסר האונים.

משהו בשיחה הלא פשוטה הזאת העיר בי את הכאב ואת ההבנה:

אנחנו לא רק בעיצומה של מלחמה, אנחנו גם בעיצומו של מעבר.

מעבר בין הישן שמתפרק לחדש שעוד לא ידוע וברור.

בין שגרה מדומה לפקיחת עיניים.

בין פחד ישן לאפשרות של שינוי תודעתי עמוק.

וזה לא פשוט, כולנו פצועים, לכולנו קשה להשתנות, הרבה יותר קל להיאחז בתודעה הישנה של הישרדות, מאשר להסכים לשינוי באמת.

ובכל זאת, יש בי הבוקר תחושה ברורה:

שיש לנו אחריות על מה שקורה, שלא כדאי לנו להיאחז בשגרה מתוך עיוורון ועלינו להסכים להשתנות.

כמו שאמרו כבר חכמים:

״אי אפשר להמשיך לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות חדשות״. אם אנחנו רוצות עולם אחר, אנחנו צריכים להפוך לאנשים אחרים, לא מאשמה, אלא מתוך בחירה.

אבל איך בוחרים בשינוי?

⭐️ מתחילים פנימה. שואלים: איפה אני עדיין לא בשלום? מה בי עוד חטוף? מה אני עושה עם הפחד, השיפוטיות, הכעס?

⭐️ מתרגלים נוכחות. יותר הקשבה, פחות תגובה אוטומטית, להשתהות רגע לפני שמגיבים, לשהות עם התחושות הלא נוחות ולנשום לתוכן.

⭐️ בוחרים ברכות. רכות היא לא חולשה, היא היכולת לפעול מבלי להילחם, לשחרר שליטה. לפתוח לב.

⭐️ מטפחים שיח חדש. מדברים מאחריות ולא מהאשמה, מנסים להיות גשר, לדבר בשפה שמחברת בין קצוות.

⭐️ מוכנים לשחרר. מסכימים להיפרד מדפוסים, מוודאות, מזהויות ישנות, מעיזים לא לדעת, כך אפשר לצעוד לעבר משהו חדש.

כמלווה בתהליכי שינוי אני מאמינה שהמציאות היא השתקפות של התודעה המשותפת של כולנו. ככל שנרפה, שנרפא ונשתנה, כך נוכל להשפיע גם בחוץ.

אז השאלה עכשיו היא לא “מה קורה”, אלא מה אני בוחרת לעשות עם זה, איך אני מקשיבה, איך אני מדברת, מה אני מעזה לשחרר ומה אני מוכנה לברוא?

אנחנו במעבר.

הוא לא נגמר.

לכל אחת מאיתנו יש אחריות אישית על השינוי והמעבר.