על עוצמה ורכות ודרך הלב 🌵

הבוקר בקקטוס הקטן בעציץ על הגג שלי פרח פרח יפה לבן וגדול.

אני אוהבת קקטוסים. יש משהו בקקטוס שמעורר בי השראה עמוקה. הוא צומח באדמה יבשה, מתמודד עם תנאים קיצוניים, שורד כמעט בלי מים ועם כל זה, הוא בוחר לפרוח.

לאט, בשקט, פתאום פורצת ממנו פריחה עדינה, כמעט בלתי אפשרית. פרח אחד קטן שמופיע מתוך הקוצים.

עדות ליופי ולאומץ.

הקקטוס מלמד אותי שאפשר להיות גם וגם. גם עוצמתית וגם רגישה. גם שקטה וצנועה וגם נראית.

הוא מזכיר לי שלא תמיד רכות נראה לעין, לפעמים היא עטופה בהגנות, / בקוצים כדי לשרוד, יודעת שהלב תמיד רך בפנים.

הקקטוס לא מתנצל על מי שהוא. לא מנסה להתייפות או לרצות. הוא פשוט – הוא.

וזה כל היופי שבו.

במסע החיים שלי, למדתי לא מעט מהקקטוס.

על הגבולות שלי. על מה שמגן עליי, ומה שכבר לא צריך להגן.

על המקומות בהם אני בוחרת להחזיק חזק, ואיפה אני מוכנה להרפות.

על פריחה שמגיעה בזמנה לא ממהרת, לא מבקשת רשות.

לפעמים אנשים רואים רק את הקוצים.

אבל מי שמסכים להתקרב בעדינות, לחכות, זוכה לגלות את הפרח.

אני בוחרת לזכור:

להיות נאמנה לעצמי. לא לפחד מהעוצמה שלי, אבל גם לא לוותר על העדינות.

לדעת שיש בי חוכמה של המדבר, כוחות של השורש, ולב שמוכן לפרוח. גם אם זה יקרה רק לרגע קט.

זה מספיק.