סיפור על מה זה בשבילי להיות אנושי

שולה לאופר, חמותי האהובה, עברה כבר לפני 8 שנים לדיור מוגן. הם גרו בוילה מקסימה, אבל החיים בבית גדול עם מדרגות, חצר ענקית ובריכה - נהיו קשים ומורכבים. חמי היה כבר פחות תפקודי והבית כבר לא התאים להם. 3 חודשים לאחר המעבר חמי נפטר והיא נשארה לבדה בדיור. אבל למעשה לא הרגישה לבד, מיד מצאה לה חברות ושלל פעילויות והרגישה מבורכת על הבית החדש שלה. הקורונה טרפה את הקלפים.... ברגע הכל השתנה. אמנם עדיין עטופה בשלל פעילויות, מקבלת את כל השרותים החיוניים בבית, דואגים לה ... אבל... אבל אחד גדול - כבר יותר מחצי שנה שהיא לא יכולה לארח את המשפחה שלה בבית שלה לאישה שמחוברת למשפחה, לילדים לנכדים ולכולם, שרגילה שבאים אליה לבקר, לארוחות, לפינוקים ... פתאום לא יכולה לארח. פתאום גם פחד ואזהרות ממפגשים מחיבוקים ומגע. זה מאוד קשה ומטלטל ... לאחרונה שולה קיבלה שעות סיוע מביטוח לאומי ושלחו לה מישהי, כששאלנו את עצמנו למה היא יכולה להיכנס ואנחנו לא - חקרנו וגילינו שבני מישפחה יכולים להיות הגורם המסייע ולעבוד והבשורה הטובה - להיכנס לדירה שלה. מסתבר שאפילו מעודדים את זה, במקום 27 שח לשעה לעובדת סיעודית משלמים לבני משפחה 32 שח לשעה. אז עם תמריץ שכזה איך אפשר לסרב. אז היום התחלתי לעבוד בעד 120 אצל חמותי ! סוף סוף באתי אליה ואין ספק שהחיוך שלה אומר הכל אני יכולה לתת לה את הדבר שהיא הכי צריכה כרגע ובכלל - תמיכה, אהבה, שיחה ואוכל טוב! שמחה שזה מתאפשר לי מרגישה מבורכת ואנושית. כשאני לא שם אני בקליניקה או מתחת לעץ למי שצריך תמיכה וליווי בימים מטלטלים אלו