למות באהבה

החיים הובילו אותי להיפגש עם המוות

תמיד הייתי סקרנית לגביו וגם מבוהלת.

זוכרת שהייתי קטנה ו״OPA״ - סבא של אימי נפטר יום אחד בצהריים בכיסא הנדנדה בביתו בגיל 90 - זה הרגיש לי בסדר וטבעי.

זוכרת בילדותי בוקר אחד את הורי מסתודדים השכם בבוקר במטבח שניגשתי לברר מה קרה - אמרו לי שיגאל, בן דודי הגדול והחתיך נהרג בתאונת אמונים בצבא. זה כבר לא הרגיש טוב והרגיש מאוד כואב, רצתי למיטה לבכות.

בצבא הייתי מורה חיילת של נערי רפול בחוות השומר, ״על גג העולם״ בתפקיד נפלא ומאתגר. ערב אחד קוראים לי לבוא עם חברה לטלפון במגדל - אמא מהצד השני, מודיעה לי שאיל עוז נהרג. זה כבר ריסק אותי לרסיסים. איל החמוד, החתיך והחבר הטוב שלי, שרק לפני זמן קצר עמדתי בסיום קורס הטייס שלו ורקדתי איתו במסיבת הבוגרים - איננו - זה בלתי נתפס, ליבי מתמלא חרטה על כל מה שהיה ועל כל מה שלא היה. הבכי והכאב מציפים אותי עוד תקופה ארוכה אחרי.

כשהייתי בהריון עם נמרוד, סבא הרברט נפטר, הוא מת בשיבה טובה, אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה, חולה, מבולבל, מנותק. סבתא שלי טיפלה בו באהבה גדולה - אבל זה לא היה פשוט לה ובטח לו לי.

במשפחה שלי, לא עשו סיפור מהמוות, בקושי ישבו שיבעה, פשוט מתקדמים הלאה. מוזר אבל כך זה היה

המוות לא עזב אותי.

אחכ איבדתי חברות טובות.

תחילה את חיה רמון, שהיינו כה מחוברות. היא היתה חברה ומנטורית ושותפה ובעיקר אישה יפה וחכמה שאהבתי לצעוד לצידה. פתאום חלתה ועוד יותר פתאום גם עמדה למות. איתה לא ניתן היה לדבר על הסוף. אבל התמזל מזלי וזכיתי להיות איתה יומיים לפני שעזבה ומתה. לא דיברנו, רק היינו ביחד, עיסיתי את גופה הדואב, הייתי איתה, ככה פשוט בנוכחות קשובה ואוהבת. נפרדתי לתמיד והלכתי. זה היה מיוחד להיות איתה במקום שהיא נמצאת, לשחרר כל רצון או ציפיה. פשוט נוכחות.

אחכ ליוויתי את עירית חברתי, היא היתה חולה 10 שנים וצעדנו ביחד עם המון שאלות וסקרנות, בעוד היא עוברת ניתוחים וטיפולים קשים ממש, ואני איתה, שואלות ומחפשות דרך אחרת, משמעות, ריפוי.

למדנו הרבה דברים ביחד ונשארנו עם הרבה שאלות... ובשלב מסויים כבר היה ברור שזה הסוף ויכולנו לדבר על זה, בגילוי לב, בכאב, באמת ובאהבה.

וביום האחרון זה כבר היה ודאי לשתינו שהמוות בדלת, נפרדנו בחיוך ואהבה, עזרתי לה לכנס את כל אוהביה סביבה לפרידה כך היא נפטרה עטופה ואהובה. הרגשתי שעשיתי משהו ממש חשוב ומדויק.

אחכ אבא שלי נפטר וסבתא רות והשיעורים לא הפסיקו לקרות, הוכחות לחיבור היו לי - אבל לקח לי עוד הרבה זמן אחרי זה להסכים שתפקידי בעולם הזה קשור לחיבור בין העולמות.

המוות הוא הוודאות האחת והיחידה בחיים שלנו, למרות ואף על פי שהמוות ודאי לכל תינוק שנולד יש בנו הרבה פחד סביבו. רב האנשים, או שיתחברו משיחה על המוות במחשבה שאם אנחנו דוחים אותו הוא לא יקרה, או לפחות לא תהיה לו נוכחות בחיים שלהם. או טוענים בתוקף שהם לא מפחדים מהמוות! בחקירה נוספת של הנושא יאמרו שלא מפחדים מהמוות, אבל מפחדים מהכאב שכרוך בגסיסה.

מוות הוא טרנספורמציה שינוי ומעבר והוא כואב כמו לידה - וגם מדהים כמו לידה, רק שבתרבות שלנו שהכל (הרב) סביב חומר קשה לנו להסכים לשחרר אותו.

אבל אנחנו לא רק חומר ואולי בכלל אין חומר (מה שהמדע כבר מתחיל להוכיח) , לכן מוות אינו הסוף של מה שאינו חומר ואנחנו ממשיכים הלא אחרי המוות.

מאמינה ואפילו יודעת שיש המשך וככל שאנחנו יותר מסכימים על זה בחיים ויוצר מוכנים לעבור הלאה בקלות, כך ההמשך נפלא יותר.

עכשיו במסע לגואטמלה בטקס האוואסקה שהשתתפתי קיבלתי בהירות מוחלטת שהמתנה שאני קשורה בליווי אנשים בסוף החיים בקשר בין העולמות.

בהירות ודאות אבל לא קיבלתי את הדרך שבא עלי לעשות זאת. קיבלתי הדרכה עמוקה על נוכחות אוהבת ומרפאה של הנשמה. קיבלתי והיסכמתי. עכשיו צועדת בדרך הזאת מתנסה ומוכנה להביא נוכחות אוהבת למעבר בין החיים למוות. לחבר בין העולמות.