כשהכל מתפרק

יש רגעים כאלה בחיים.

רגעים שבהם מה שהחזיק אותנו – מתפרק.

זה יכול להיות עבודה שכבר לא מתאימה, משהו שמתערער בזוגיות, אובדן, תחושת משמעות בעשיה או בחיים.

בדרך כלל אנחנו לא באמת בוחרים להתפרק, זו לא החלטה פנימית או חיצונית, אלא סדק קטן מבפנים שגדל בשקט, בדרך כלל לאט לאט בלי שנבחין, עד שקשה להתעלם.

כך גם התחיל השבר שלנו.

דייב עזב את העבודה, הוא חיפש שקט מכל מה שידע, חיפש לפעול אחרת בעולם, אבל אז נפתחה דלת לעולם פנימי שהיה סגור הרבה זמן. לטראומה שהיתה כל כך מודחקת ובכלל לא ידועה. לאט לאט עלו זיכרונות שהציפו את הטראומה ואיתה בא חוסר אונים ופחד משתק.

היו ימים קשים. לו, בעין הסערה והטראומה המשתקת. לי, כי לא ידעתי איך להיות שם. אבל בחרתי בו, בחרתי לא לוותר עליו, לא ללכת, להישאר גם כשהיה קשה. למדתי על טראומה, קראתי, נעזרתי, טופלתי…

הייתה לי ברירה – להתרחק, להתכנס, לראות רק את עצמי.

ובחרתי לראות גם אותו. לא לוותר עליו, גם כשהוא כמעט ויתר על עצמו.

ולאט לאט, דרך ההישארות הזו – התחילה לנשוב רוח חדשה, בתוך הרגעים הקשים – שנראו לפעמים כמו סוף – נולדה התחלה אחרת.

נולדה דרך זוגית עמוקה, קשר מיוחד, מרחב שבו אפשר לקרוס – ולא להיות לבד ופשוט להיות אתה.

היום אנחנו יכולים ויודעים איך להיות בשביל אחרים.

איך לללות אנשים שעשו “הכול נכון”, שהצליחו, שהחיים שלהם נראים מושלמים ובכל זאת מרגישים אבודים.

אנלנו לא מתקנים שום דבר, לא מבטיחים פתרונות מהירים, אנחנו יושבים איתם בדיוק איפה שהם, ממש במקום שבו קשה – עד שמתבהרת הדרך ומשהו חדש ומסכים להיוולד.

היום, כשאנחנו פוגשים אנשים בצמתים דומים, אנחנו זוכרים את מה שלמדנו אז:

שאין צורך למהר להבין.

שלא צריך לתקן.

שלפעמים עצם הנוכחות – מאפשרת ריפוי

ואהבה באמת מרפאת זו לא קלישאה.

כשהכל מתפרק אהבה זה כל הסיפור ❤️