הסיפור שלי על חיים ומוות - חלק א׳

ב 6 בדצמבר 2017 התחלתי לעבוד ככח עזר בהוספיס תל השומר.

בהוספיס תל השומר מאושפזים קבוע 20-22 אנשים שחלו בסרטן ואפשרויות הטיפול בהם הסתיימו - הם באים לסיים את החיים בהוספיס - כלומר למות. קיבלתי לראשונה בחיי הבוגרים מדים וכרטיס עובד. חתמתי על קלסר שלם של דפים ... והתחלתי. להיות כח עזר בהוספיס - זה אומר: לקום ב 5:00 בבוקר לרקוד, לעשות יוגה, נשימות ומדיטציה, כדי להיות נוכחת באנרגיה טובה ומרפאה. לאפות לחם מחמצת חם וטרי לקטוף ירקות מהגינה שלי, כדי לאכול טוב ולהעלות את האנרגיה לי ולצוות. לצאת מהבית ב 6:15 כדי להתייצב למשמרת ב - 7:00. כוס קפה(וסיגריה - לא אני) של בוקר עם החברה למשמרת (לילי, ויקי, אנה, אירנה או לודמילה המדהימות) לקחת את עגלת הטיפולים ולצאת לחדרים. האחיות המלאכיות מצטרפות לאחר החלפת משמרת וביקור בוקר ואז מתחילה מלאכת הקודש. לדאוג לצרכים הבסיסיים של האנשים המאושפזים (מקלחת, אוכל, ניקיון, חבישות ותרופות). סיבוב הבוקר מסתיים בד״כ בשעה 11:00 רק אז יש זמן מנוחה וארוחת בוקר. מיד אחרי מתחילות משימות תחזוקה: קיפול הכביסה ארגון עגלות הטיפולים והציוד בחדרים ובמחלקה. בין לבין וכל היום ״רצות״ לחדרים לפי צלצול הפעמונים הקוראים לעזרה. סבב שני בחדרים, ארגון החולים, החלפת חיתולים, סיוע ... המשמרת מסתיימת ב 15:00 ואני חוזרת הביתה לחיים הנוחים שלי. כואבת ... מהורהרת... עצובה.... שמחה... חצי שנה עבדתי ככח עזר בהוספיס. חצי שנה, במדים כחולים מחומר סינטטי, 32 ש״ח לשעת עבודה. חצי שנה לעבוד ולהיות שקופה למערכת. חצי שנה של נתינה ושרות. חצי שנה, להיות עם אנשים שמותם מתקרב. לסייע לאנשים בצרכים הכי בסיסיים והכי חשובים שלהם. להיפרד מאנשים שעד לפני רגע טיפלת בהם, ליטפת, חיבקת, הקשבת... לפגוש את המוות !!! אני בהודיה על התקופה המאתגרת והמיוחדת שביליתי בהוספיס. למדתי: 1. להיות נוכחת בחיים בצניעות וענווה להבין באופן מאוד עמוק ומוחשי שגם אני אמות יום אחד. 2. זה ממש לא משנה, מה התואר, התפקיד, הקריירה, הכסף שהרווחנו, הבית שבנינו - רק היחסים שלנו עם האנשים בחיים שלנו. 3. ככל שאנחנו מקבלים יותר את המצב, מתמסרים לו, הסבל קטן. 4. המנהיגות שלי לא תלויה בתפקיד, בגד, עשייה - היא אני ונוכחת דרכי. 5. להיות באהבה וחמלה זאת זכות גדולה. 6. להיות בשרות מאפשר ומעצים את ההתפתחות הרוחנית שלנו. 7. ועוד.... למדתי עוד דברים על המערכת ואיך היא מתפקדת .... אספר עליהם בנפרד פעם אחרת - אבל כן אשתף ששם החלטתי שאני לא מעוניינת יותר להשתייך או לפעול בתוך מערכות היררכיות ... אנחנו לא פירמידה במהות - אנחנו רשת של אנשים. רשת שבה כל אחד יחיד ומיוחד וכולנו ביחד הרבה יותר מסכום כל החלקים. גם במסע למקסיקו ראיתי, למדתי והבנתי שאנחנו רשת. גם הקורונה מלמדת אותנו כמה אנחנו מחוברים ברשת ועד כמה המערכת הפירמידלית לא יודעת להתמודד עם המצב. המצב הנוכחי, השהות בבית עם חלק מהמשפחה, המרחק מהילדים שלא כאן, מאמא שלי, אמא של דייב, האחים שלי, חברים, ההשתייכות לקבוצת סיכון, מחזירה אותי להרהר בהוספיס ובחיים ומוות. השאלה לא אם נמות - כי נמות! היא איך נחייה עד שנמות? זה זמן לכל אחד ואחת להרהר בחיים עד המוות ולבחור! אני כאן להקשיב לפחד, לכאב, לכיווץ ולשמחת החיים