גלגולו של בית

היינו ממש צעירים, רק התחתנו וכמו פולנים טובים הבנו ש"צריך" לקנות בית. גרנו בתל אביב והיינו מאוד עסוקים בילדים, בלימודים ועבודה. צריך לקנות בית אבל לא היה לאף אחד מאתנו זמן להתעסק עם זה.

יום שבת אחד בסלון של ההורים של דייב ישבנו עם חברים של אחותו הקטנה, שסיפרו שראו בית לקניה בכפר טרומן ושיש מצב שזה יתאים לנו. קשה להאמין אבל ביום ראשון בבוקר הלכנו לראות את הבית וביום ראשון בערב קנינו אותו!

היתה אהבה ממבט ראשון, הבית היה חדש לא גמור ולא משהו מיוחד, אבל הנוף מהחצר האחורית היה מושלם. בית אחרון במושב החצר פונה למזרח (זריחות אני אוהבת), מה עוד אפשר לבקש?!

אמנם קנינו את הבית באותו השבוע, אבל לקח לנו יותר משנתיים לעבור לגור בו. אמרתי כבר שהיינו עסוקים, אבל זה לא כל הסיפור, הסיפור הוא שגם עשינו טעויות, או טעיות קרו לנו. לקחנו אדריכלית, שגררה את התכנון המון חודשים, כל פעם היה סיפור שהיא נוסעת לחו"ל, חוזרת, לא עשתה, כן עשתה ובסוף הסתבר שחו"ל היה בית חולים והיא נפטרה מסרטן. שחררנו את התוכניות ולקחנו אדריכל אחר, חבר של אבא שלי, זה היה נראה שהוא יקדם הכל מהר. אכן תוך 3-4 חודשים היו תוכניות למכרז. בינתיים הכרתי אדריכלית חמודה ומוכשרת שעשתה לנו משרדים חדשים בחברת הברוקרים שעבדתי שם כסמנכ"לית. שתינו מאוד התחברנו כך שהראתי לה את התוכניות, היא היתה בהלם. אמרה לי שיש השקעה עצומה בקונסטרוקציה של נראות ומעט מאוד חשיבה על החלל והזרימה של הבית. הלכתי יחד איתה להיפגש עם האדריכל והוא לא היה מוכן להקשיב או לזוז ממה שהכין. בסוף הפגישה אני כבר החלטתי והייתי נחושה שלא בונים את הבית שהוא תכנן ומתחילים מהתחלה. תמי בן דרור קראו לחברה שלי האדריכלית ויחד איתה תוכנן בית מקסים וזורם,. כמובן שגם היה לנו קבלן מושלם חבר מוכשר ואהוב ותשעה חודשים אח"כ כבר עברנו לגור בבית המחודש אחר כבוד!!!

עברנו מתל אביב עם שני ילדים קטנים זה היה שינוי מהותי אבל מושלם. אהבנו את הבית והשקענו בו, בגינה ולאט לאט הוא קיבל צורה של בית שלנו, צבעוני ושמח, הגינה התחילה לצמוח ואהבנו אותה עד מאוד.

בבית הזה גרנו, גידלנו ארבע ילדים, אירחנו בלי סוף, חיינו חיים שלמים ומושלמים כפי שהבנו ששלמות היא.

בתוך החיים השלמים והמושלמים תמיד היה סדק, בתוכי חשתי תמיד חוסר שביעות רצון, תחושה שיש משהו אחר והוא לא הדבר שאני חיה אותו. תמיד חיפשתי משהו אחר, תמיד עשיתי שינויים והבית היה כמו מקור ומוקד של יציבות ועוגן.

בשנים האחרונות דייב ואני יצאנו למסע, מסע שהוא תהליך מאוד עמוק לפגוש את השלם והשלמות הפנימית שלנו. לפני כ 3-4 שנים עלתה המחשבה שצריך לעזוב את הבית, בהתחלה כשראיתי את זה מאוד נלחצתי, איך משחררים עוגן ומפליגים למחוזות לא ידועים ולמה? לא הבנתי למה עולה לי המחשבה הזאת בכלל, מאוד נלחצתי. אח"כ גם דייב התחיל להבין שעלינו לשחרר את הבית. התגברנו על הפחדים והיצענו את הבית למכירה.

זה לא שהייתה לנו תכנית לאן מתקדמים אבל הייתה לנו בהירות שהבית המקסים הזה שחיינו בו כמעט 30 שנה שגידלנו בו 4 ילדים מקסימים, שחווינו בו רגעים של עושר, שמסקנו בו זיתים, שגידלנו בו ירקות, שחיבקנו בו עצים, שבישלתי בו ארוחות מופלאות, שחיתנו בו אנשים קרובים, שארחנו בו משפחה וחברים, שעבדנו בו... הבית הזה זמנו עבר.

לשחרר בית כזה, זה לא היה פשוט. הבנים כבר התחתנו ובנו להם בתים משלהם, אבל הבנות ממש לא אהבו את הרעיון. גם לנו לא היה ממש קל. גם אהבנו את הבית, גם הרגשנו המון ביטחון. אבל ידענו שהבית כבר לא מדויק לנו, הוא שייך לחיים אחרים שחיינו וכבר מזמן התקדמנו הלאה, אז זה הזמן גם להרים עוגן ולחיות בבית אחר.

רק שבאמת שחררנו ברמה המאוד עמוקה שלנו והיינו מוכנים לצאת להרפתקה חדשה – הבית נמכר ובמחיר טוב. הבית נמכר לאנשים טובים שממש היו זקוקים לבית הזה ולריפוי שהוא מעניק. אפילו שמחנו. אבל אז גם נכנס פחד גדול. לאן נעבור?

הבת הקטנה שלנו, עמית המהממת, לא הפסיקה להגיד שהיא יודעת שנהיה הומלסים ולא נמצא בית טוב. היא היתה הקול הרם של כל הפחדים שלנו. היא גם לחצה בתוקף וביקשה שנעבור לא רחוק ולא לעמק האלה שליבנו נמשך לשם, מבחינתה עמק חפר היה הרע במיעוטו.

התחלנו לחפש בית בשכירות ולא היה כלום בשוק. שוק מטורף של משכירים בלבד. כולם מחפשים בתים ואין כלום. ראינו בתים נחמדים בעמק האלה. אבל לא נחמדים מספיק בשביל להתעמת עם עמית (כי זה לא פשוט) ראינו בית נחמד בחוגלה אבל לא מדויק... רק נחמד. וזהו יובש!

ואז שחררנו גם את הפחד. נותרו חודשיים לעזיבה אמרנו מקסימום נארוז את הבית ונצא לטייל בעולם ולעמית נסדר חדר בתל אביב. ואז שכל הפחדים שוחררו הופתענו לגלות שיש כוח לאמונה שלנו:

ערב יום העצמאות חזרנו מאירוע במושב ונכנסתי לפייסבוק לשוטט אם יש חדש בענייני בתים ואכן מישהי בשם דניאלה פרסמה בית להשכרה במושב עולש. נכנסתי למפה לבדוק איפה זה עולש, כי בחיים לא ידעתי שיש מקום כזה. עולש לגמרי עמדה בקריטריונים של עמית, כתבתי לדניאלה שענתה לי מיד שאתקשר בבוקר לאבי בעלה. ב 10 בבוקר התקשרתי לאבי, מאחר והיינו אמורים לנסוע למחותנים שלנו בחיפה הצעתי לו שנבוא לראות היום את הבית. הוא אמר אם כן, אבל עוד שעה כי יש לו תכניות. מיד אמרתי כן התלבשנו התארגנו ונכנסנו לאוטו. ברגיל זה כ 45 דקות, אבל יום העצמאות הוויז מראה שעה ורבע, מודיע לאבי על האיחור ועולים לכביש 6.

מכירות את זה שאתן ממהרות והכל קורה הפוך?! הוייז מתחיל להעלות את הזמנים זה כבר לא 11:15 זה 11:30 ואח"כ 11:45 ואח"כ 12:00 ואח"כ 12:15 ורק ב 12:45 מגיעים לצומת ניצני עוז ומתלבטים כי מילא מאחרים לאבי שהסכים לאיחור.... גם מאחרים ביג ביג טיים לחיפה למחותנים שלנו. מתלבטים ומחליטים שאין ברירה- קודם כל בית! אח"כ המחותנים והלא נעים לאחר.

בחיים לא היינו בעולש ואפילו לא ידענו שיש מקום כזה. אבל כבר מהכניסה לבאורתיים התחילה התרגשות, זה הרגיש טוב ונכון. 8 דקות נסיעה מהכניסה כי זה בית אחרון ברחוב מורג. אבי מחכה לנו. כבר בחניה ידענו שזהו זה, נכנסנו הביתה, רק כדי להבין שזה מדויק לנו. בסיבוב בחצר הסתכלנו אחד על השני בהבנה שמצאנו ושאלתי את אבי: "אנחנו החלטנו שכן, מה אתה צריך כדי להחליט עלינו?" והוא ענה: "גם אני כבר החלטתי, החיוך שלכם אומר הכל!" ככה נסגרה העסקה הכי מדויקת על הבית החדש שלנו לשנים הבאות.

רק כדי לסגור את הסיפור על עמית, למחרת לקחנו אותה (גם את שאר הילדים) לראות עת הבית החדש. היא עשתה סיבוב בבית החדש המפואר עם הבריכה והחצר המושלמת ומאחר והיתה כל כך בשוק שלא עמדנו בציפיות שלה שנגור ברחוב ונהיה הומלסים הסתלקה המהירות בלי להגיד כלום, פשוט מיהרה למסיבה! וזאת שכל כך רצתה לגור בעמק חפר והביא אותנו לעולש, השתחררה מהצבא שלושה חודשים אחרי המעבר ומיד עברה לגור בערבה ועדיין שם, ואנחנו חיים בעולש בכייף!