אני יודעת לקרוא סימנים, אני יודעת לבקש לעצמי משהו והוא קורה. יודעת וגם לא מאמינה, הספק תמיד עולה. רוצה להיות באמונה ועדיין יש ספקות, פחדים, חוסר ערך עצמי, שמבצבצים, עולים ושוטפים את האמונה. אבל זה רק חלק מהסיפור, כי החלק השני, הוא שיש בי אמונה גדולה ואמת גדולה. אז זה גם גם, נעה בתוך המרחב הזה.
לפני כארבע חודשים, התעוררתי לילה אחד עם כאבים חזקים בחזה, הכאב פילח לי את החזה ואני נותרתי מאובנת במיטה, מנסה להבין מה קורה, האם זה התקף לב? שואלת את עצמי ועונה שלא אין מצב. שואלת את עצמי האם להעיר את דייב ולתת לכאב מקום וללכת לבית חולים, ועונה לעצמי שעוד לא, לא בא לי, אין מצב. מחליטה שאם אצליח לקום מהמיטה אז זה סימן טוב, לוקח לי זמן כי הכאבים נוראיים אני מאובנת במיטה מכאב ומפחד, לאחר זמן זה קורה, אני קמה לשירותים וכשחוזרת למיטה הכאבים נרגעים ואני נרדמת. למחרת לא מדברת על זה כי לא רוצה לתת לזה מקום, הרי אני בריאה, זה בטח סתם. אבל אז מתחיל קוצר נשימה ואני משתפת את דייב והוא שמכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים מבין שאני לא מאלה שאוהבות רופאים, אבל משכנע אותי ללכת לרופא משפחה לבדוק שהלב בסדר.
לוקח לי עוד יום ואני הולכת לרופא משפחה, שישר רוצה לשלוח אותי לבדיקות של הלב בבית חולים, מנסה להתנגד ולשכנע שזה מיותר, אבל גם יודעת שזה לא. כך קורה שביום שישי בצהריים אני מגיעה למיון בבית חולים מאיר, מתמסרת לבדיקות ללובנה הרופאה החמודה שטיפלה בי ומסתבר שהלב שלי ממש סבבה, אבל יש לי קצת נוזל בריאה השמאלית. לובנה מודיעה לי שאני מתאשפזת להמשך ברור במחלקת ריאות. אני מידית מודיעה לה שאין מצב. קודם כל אני ממש בריאה ומרגישה טוב, שנית היום שישי בערב הילדים סוף סוף באים לארוחת ערב, אז אין מצב שאני נשארת בבית חולים. אומרת לה שבוחרת לעשות המשך ברור בקהילה חותמת על ויתור והולכת הביתה.
מרגישה טוב ולא ממהרת לקבוע תור לרופא ריאות. אני מרגישה טוב ומתפקדת סבבה יש לי המון עבודה ואני בטוב. חושבת על לרפא את עצמי, הרי זה מה שאני עושה בקליניקה, עובדת עם אנשים על הריפוי שלהם. אני יודעת ומאמינה שכל כאב, מחלה או אירוע קשה בחיינו בא עבורנו ויש לנו משהו ללמוד ולצמוח ממנו. אני גם מבינה שיש לי שיעור בצניעות וענווה. מבינה ולא מבינה כלום. הרי אני כבר שנים עושה דרך לחיות בענווה, באמת ובצניעות, אז כנראה עוד אבל אין לי מושג איך זה נראה עוד או מה לעשות. קובעת תור לרופא ראות לשבועיים אחרי ודוחה בעוד שבוע כי מעדיפה לעבוד. בינתיים הולכת לדיקור למדקרת מדהימה שמנסה לעזור לי, נהנית מהמפגש איתה ומהדיקור והעיסוי באבנים חמות, אבל אחרי מרגישה הרבה יותר גרוע. הולכת שוב ושוב ובינתיים המצב שלי מחמיר, קוצר הנשימה מחמיר, פתאום כאבים בחזה בלילה, אולי יש לי חום אבל אין לי מדחום. וכבר אמרתי שאני לא בעניין של להיות חולה, אז כמו ילדה קטנה שמתחבאת מתחת לכרית לא לראות משהו מפחיד, גם לא מודדת חום.
שלושה שבועות אחרי השחרור הראשון מהמיון שכבר מגיעה לרופא ריאות בטייבה, אחרי אי אלו סיבובים בעיר ותחושה מוזרה. הוא מקשיב לריאות שלי ואומר שנראה שהמצב החמיר, שאלך בהקדם לעשות CT ניגודי ואחזור. אני מסבירה לו שזה ממש דחוף כי יש לי תכנית בראש לטוס לגוואטמלה בשבוע הבא ואני רוצה לסדר את העניינים הרפואיים עד אז. הוא לא ממש מתרשם ואמר שאפנה למכון מור ואקבל תור די מהר. צודק, כבר בדרך הביתה מתאמת תור דחוף ל CT לעוד שלושה ימים וחזרת הביתה. בראש עוברת לי מחשבה שהוא שולח אותי לבדוק אם יש לי סרטן ויודעת שלא. אבל בינתיים הקוצר נשימה והכאבים משכיבים אותי, בבית, מבטלת את כל העבודה ולא קונה כרטיס לגוואטמלה, עוד חושבת שאסע אבל כבר הגוף מרמז לי שכנראה לא. יומיים אחרי הולכת בבוקר לרופא משפחה ומבקשת שישלח אותי לבית חולים, כי בלילות יש לי התקפי כאבים מטורפים וביום אני לפשוט שוכבת על הספה בסלון ולא מסוגלת לעשות כלום, גם לא ממש לאכול. ממש כלום. הרופא שלא מתרשם ממני יותר מידי רושם לי כדורים נגד כאבים ושולח אותי הביתה, לי זה כנראה מתאים כי לא ממש אוהבת בתי חולים.
זה לא ממש עזר לי שאני לא אוהבת בתי חולים, כי רופא הריאות המומחה שראה אותי ביום שישי אחרי הCT שאל אותי מיד איזה בית חולים אני מעדיפה ושלח אותי בטיסה מהירה להתאשפז. המצב של הריאה שלי נראה רע, אמנם לא סרטן אבל יש המון נוזלים בדופן של הריאה ויש צורך בטיפול.
אני שיודעת לקרוא סימנים של החיים, רואה שהכל לא מסתדר, קודם כל אני מרגישה ממש רע, כואב לי, קשה לי לנשום ואני ממש חלשה. שוב יום שישי, לא היום האידאלי לבתי חולים מגיעה למיון בבית חולים מאיר. הרופאה המהממת לובנה מקבלת אותי שוב בחיוך ואהבה, אבל זה לא עוזר לקצר את התהליך והסבל של להיות במיון, צפיפות מטורפת, אין מקום לזוז, לשבת או להיות, תורים אין סופיים, צעקות, רעש. חוויה מזעזעת ולא סתם . זכיתי ל 5 שעות במיון עד שהעלו אותי למחלקה למרות שהיה לי מכתב הפניה לאשפוז דחוף!
הסימנים ממשיכים להראות לי שהכל לא מסתדר, הסניטר שמגיעה אחרי שעה וחצי המתנה מיון דופק אותי על כל דלת אפשרית, אני מקבלת מקום בחדר ולא ליד החלון ולא ליד משהי נחמדה ושקטה. הרופאה שמגיעה לעשות לי ניקור של הריאה ולהוציא נוזל כדי להבין מה הטיפול שיש להתחיל בו, למרות הכמות המטורפת של נוזל בריאה לא מצליחה להוציא כלום. למחרת בצהריים כשאני מטושטשת ומותשת מגיע הרופא המומחה לנסות להוציא לי נוזל, זה הרגיש לי סימן טוב שהוא הגיע אלי בשבת בצהריים, אבל זה לא, כי גם הוא דוקר פעמיים ולא מצליח להוציא נוזל. ובפעם השלישית שכבר מצליחה להוציא נוזל אחרי כמה דקות הזרימה מפסיקה. מבינה שזה לא סימן טוב וגם רואה שהוא לא ממש אוהב את זה. השכנה ממשיכה להציק לי אני שקועה בתוך עצמי רואה ששום דבר טוב לא קורה. בראשון בבוקר קיבלתי סימן נוסף. במקום ביקור רופאים מנומנם התייצבו ליד מיטתי מנהל המחלקה, פרופסור לזיהום והמנתח המומחה. בנאום חוצב להבות הם מודיעים לי שאני צעירה ובריאה ולכן הכי טוב זה להיכנס לניתוח לנסות לנקז את הנוזלים ולנקות את הריאה. אני מבינה שזה לא בדיוק בשורה טובה כי הניתוח נקבע לצהרים, הכי מהר שאפשר. כשיורדת אחה"צ לחדר ניתוח עדיין מבינה שיש לי קדימות והמצב דחוף. נפרדת מדייב ועמית בכניסה לחדרי ניתוח ומחכה בהמתנה, שכבר אמורה להיכנס, מגיע ניתוח חירום ואני ממתינה שעתיים נוספות.
שוכבת לבד על המיטה בחדר ההמתנה, גמורה ומבינה שכל הסימנים מראים שהכל לא טוב. שדברים לא הולכים להסתדר. חושבת לעצמי, אני במנהרה חשוכה, הכל לא מסתדר, אז יש מצב שאני הולכת למות. בוחנת את הרגשות שעולים לי בהקשר של המוות שלי, חושבת על זה, מנסה להבין למה אין בי דחיפות לכלום, למה לא עולה לי פחד, כעס, כאב? מרגישה שלמה. מבינה שזה אפשרי ומבינה שאם זה יקרה זה בסדר, חייתי את חיי ועשיתי כמיטב יכולתי, אין לי עוד משהו שעלי לעשות רגע לפי, מעגל שעלי לסגור, הנחיות שעלי לתת. הכל מדויק כפי שהוא. שוכבת בהתמסרות מוחלטת ואני לבד לבד מאמינה ב 100% שהכל טוב והכל לטובתי הגדולה.
גם הדבר הנורא הזה שקורה עכשיו ממש הוא כנראה לטובתי הגדולה או הדרך המדויקת שאני אמורה לעבור.
הסימנים הרעים ממשיכים גם שאני נכנסת לחדר ניתוח. חדר ענק קר ומנוכר ואיתי חבורת גברים: הרופא המנתח, המרדים, עוזר המרדים, אח וסניטר. הם מתחילים בהרדמה אפידורלית, אני עבורם גוף שצריך לנתח, אין יד מלטפת מנחמת, אין לב שמתעניין בי, אוהב או מחבק. אני לבד לבד לבד ואז מורדמת אל האינסוף.
אמאלה, אהובהההה. את כותבת מצויין וחוצמזה אני איתך בתחושת המוות. אלרגיה מתנפצת בתוכי, לפני שנתיים וגם עכשיו ויש לילות שאני מתעוררת ונדמה שזהו חיי הסתיימו. מקבלת באהבה ושלמה עם חיי. מטפלת באחרים ופחות בעצמי. מקווה שהריאות יסתפקו בתגובה האלרגית. מעניין אם התגובות שלנו קשורות לרעלן שמרססים עלינו. לפי טרונד יש לפחות שני סוגים כאלו שאחד מהם נקרא גרפן....שתהיה התאוששותך שלמה וחייך ימשיכו להיות מבורכים כתמיד. חיבוק לך